תאוריית השינוי של כנען, התנועה לפדרציה מגזרית
במאמר זה אנסה להסביר באופן תמציתי את אופי השינוי החברתי שמציעה תנועת כנען ומדוע המועדון יכול להיות הדרך לממש את תחילתו של השינוי המוצע.
למי שמעונין להתעמק, ניתן למצוא מידע מורחב על הרעיונות השונים של תנועת כנען באתר התנועה: https://democrat.co.il
אפיון הבעיה: בעקבות תהליכים שהתחוללו בעשור הקודם במבנה השיח הפוליטי התפצלה החברה בישראל לארבע קבוצות גדולות אותן אני מכנה: מגזרים.
- מגזר לאומני יהודי
- מגזר חרדי
- מגזר לאומני פלשתיני
- מגזר דמוקרטי-ליברלי
המגזרים מובחנים זה מזה בשיטת המשטר, שכל אחד מהמגזרים מעונין לראות ושואף ליישם בישראל. הפיצול למגזרים הוא דפוס חברה עוצמתי, שמוצא ביטוי גם בחלוקה המפלגתית ואינו מתיישב עם צורת המשטר האוניטרי (שלטון מרכזי) הנהוגה בישראל מכיוון שהוא נופל על נקודת כשל של צורת משטר זו – הפוטנציאל לריכוזיות יתר.
היות שמגזריות הפכה לדפוס מרכזי, מאמץ השלטון המרכזי אופי בעל דפוס מגזרי, מה שנתפס כעריצות הרוב ע"י המגזרים שאינם שותפים לשלטון, ללא קשר לזהות השלטון המרכזי. השילוב בין ריכוזיות יתר ומגזריות דוחפים את השלטון המרכזי לכפות גוון משטרי מסוים על כלל המגזרים במקום לפעול באופן ממלכתי חוצה מגזרים.
כאשר מחברים את התחזית הדמוגרפית לעשורים הקרובים, אשר צופה גידול יחסי עצום למגזר החרדי, יחד עם שילוב הזרועות האדוק בין המגזר החרדי, השואף להפוך את ישראל למדינת הלכה והמגזר הלאומני-יהודי, אשר הופך את ישראל דה-פקטו לדמוקרטיה פורמלית ודמוקטטורה, מבינים שמדינת ישראל, אם ישמר בה המשטר האוניטרי, תהפוך לסוג של דיקטטורה דתית לאומנית.
מחאה ואיחוי: החלוקה למגזרים מעבר להיותה תנועה של בידול בכל אחד מהמגזרים, משקפת את התפרקות המכנה המשותף הרחב וכפועל יוצא, התפוררות הממלכתיות, שהיא האופן בו אנו תופסים את המכנה המשותף הרחב ככזה שמשרת את טובת הכלל/הממלכה.
היאחזות בפרדיגמה של מכנה משותף רחב אחד לכולם, אל מול מגמת ההבדלות המגזרית מולידה מלחמת תרבות שהיא קרב מדומה על הגמוניה תרבותית בטריטוריית המכנה המשותף הרחב. הקרב מתנהל בעיקר בין שני מגזרים שהוו בעבר את הזרם המרכזי של המכנה המשותף (עוד לפני שהתבדלו כמגזרים נפרדים), המגזר הדמוקרטי-ליברלי והמגזר הלאומני-יהודי.
כל אחד מהמגזרים טוען לזכות לקבוע את מכלול הערכים של המכנה המשותף הרחב. כל אחד מהמגזרים מחזיק בדעה שהמכנה המשותף צריך להיות מעוצב לפי דרכו ושיטתו. בעוד שצד אחד, המגזר הדמוקרטי-ליברלי נשען על העבר ומביא את מגילת העצמאות כסימוכין לכך שהמכנה המשותף הישראלי הוא במהותו דמוקרטי-ליברלי, הצד השני, המגזר הלאומני-יהודי נשען על היותו רוב אלקטורלי וטוען לזכותו לעצב את המכנה המשותף ע"פ ערכי הדמוקרטיה באופן בו הוא מבין אותה מזה כעשר שנים – דמוקרטיה פורמלית ודמוקטטורה.
מדוע מדיבר בקרב מדומה? מכיוון שהטריטוריה עליה נלחמים "המכנה המשותף הרחב" כבר לא קיימת כנכס תרבותי חברתי, היא רק זיכרון של מצב קודם, שהציבור הלוקח חלק במלחמת התרבות, נאחז בו מכוח ההשפעה של הפרדיגמה המשטרית הקיימת - שלטון מרכזי מצריך מכנה משותף רחב.
הפרדיגמה המשטרית הקיימת (משטר אוניטרי) מכתיבה לציבור צורת מחשבה אשר נועלת אותו על נסיון בלתי פוסק להחזיר את הגלגל לאחור למצב בו מתקיים מכנה משותף רחב. אלא שמרגע שכל קבוצה אוחזת באופן מודע בתפישה משטרית שונה, ואין יותר הסכמה רחבה על אופי המשטר הרצוי בישראל, לא יכול להתקיים מכנה משותף רחב.
קיימים מצבים נקודתיים למשל מלחמה שבהם עולה וצף מכנה משותף רחב. מצבים נקודתיים אלו עלולים להטעות את הציבור לחשוב שהנה אפשר לחזור להיות ביחד, אך הליבה המשותפת הנדרשת במשטר אוניטרי היא תפיסה משטרית מקובלת על הכלל, וזו כבר לא קיימת ולכן בסוף התקופה של "ביחד ננצח" נחזור שוב לתקופה של "ביביסטים", "קפלניסטים" "משיחיסטים" וכו'.
אפיון הפתרון של תנועת כנען: מהבנת הבעיה, והבנת הכשלון לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, עולה במובהק אופיו של הפתרון המתבקש ככזה המתרחש במישור המשטרי. במילים אחרות, הפתרון הוא להתאים את אופי המשטר לדפוס החברה המגזרי, כלומר לשנות את שיטת המשטר.
בכדי לתמוך בדפוסי חברה מגזריים, נדרשת צורת משטר שמחד תאפשר למגזרים השונים לנהל אורח חיים תרבותי, אזרחי וכלכלי הנובעים מליבת הערכים המגזרית, מבלי לדרוס את אורח החיים של מגזרים אחרים. מאידך נדרש מנגנון שיאפשר שיתוף פעולה מובנה בין המגזרים כדי שניתן יהיה לטפל בנושאים המשותפים, שאינם תלויי מגזר, להסדיר את מערכות החיים המשותפות ולתאם בין המגזרים.
במילים אחרות, נדרשת שיטת משטר שבה חלק נרחב מהסמכויות שכיום מוחזקות בידי השלטון המרכזי, עוברת לרמת הניהול המגזרית, בעוד שחלק הסמכויות העוסקות בנושאים המשותפים הופך להיות מנוהל ע"י גוף משותף שמיצג את כלל המגזרים.
בטרמינולוגיה של תנועת כנען מכונה הפתרון הנ"ל: פדרציה מגזרית. מדובר בשיטת משטר שמשלבת עקרונות של משטר פדרלי עם מציאות של מדינה קטנה עם אוכלוסייה מעורבבת. להבדיל מפדרציה רגילה שבה מתקיימת חלוקה גיאוגרפית לקנטונים, בפדרציה מגזרית מתקיימת חלוקה מנהלתית ל "אוטונומיות מגזריות" והגוף המשותף מכונה – ממשל פדרלי.
בפדרציה מגזרית לא מחלקים את הארץ ולא מניידים אוכלוסיות אלא בונים מערכות חיים נפרדות (אוטונומיות) היכן שיש משמעות להבדלים המגזריים ומאידך משמרים מערכות חיים משותפות היכן שאין משמעות להבדלים המגזריים. האזרחים יכולים לבחור לאיזה מגזר הם שייכים והשייכות הזו מאפשרת להם לבחור את הנציגות למשטר הפדרלי המשותף, כל מגזר לפי שיטתו.
אוטונומיה מגזרית היא גוף הממשל העצמי של מגזר מסוים. גוף שאחראי על מכלול של שירותים ומוסדות מגזריים, במגוון רחב של תחומי החיים. הממשל הפדרלי לעומתן הוא גוף של ממשל משותף לכל ארבעת המגזרים.
בפדרציה מגזרית מתקיימת אזרחות כפולה, הרמה הראשונה היא: אזרח במדינה כמו שאנו מכירים כיום. הרמה השנייה היא: אזרח באוטונומיה מגזרית. אזרח באוטונומיה נהנה ממכלול השירותים והמוסדות החברתיים שמציעה האוטונומיה לאזרחיה במקביל קבלת העקרונות ומכלול הערכים המאפיינים את אותו מגזר.
היות שלכל מגזר ניתנת אפשרות לממש מערכות חיים על פי דרכו אין מקום לכפיה של מגזר אחד על אחר או להשתלטות עוינת, וכל אזרח במדינה רשאי לבחור מגזר בו הוא רוצה להשתלב.
האוטונומיות הם גם גופים כלכליים וככל שהן יהפכו ליותר מפותחות מבחינה כלכלית, כך גם תפחת התלות של מגזר נתון בתקציב המדינה. התקציב ילך ויקטן ויהפוך להיות ממוקד בשירותים המשותפים. בהתאמה תפחת התופעה שבה מגזר אחד חולב מגזר אחר.
אפיון הדרך: כעת, אם נאמץ ולו לצורך הדיון את הפתרון שמציעה תנועת כנען, נדרש להסביר איך מגיעים ממציאות בה נהוג משטר אוניטרי למציאות עתידית של פדרציה מגזרית, איך גורמים למדינה להחליף פרדיגמה משטרית?
ראשית צריך להתבונן על שתי אסטרטגיות: מלמעלה-למטה ומלמטה-למעלה.
באסטרטגיה מלמעלה-למטה ננסה לחולל את השינוי דרך קידום של חקיקה שתוביל לשינוי בשיטת המשטר. כדי שאסטרטגיה זו תצליח, ההרכב הפוליטי בכנסת צריך לאפשר לחקיקה שכזו לעבור וכדי שזה יקרה, המפלגות האוחזות בשלטון המרכזי, מפלגות שאנו יכולים כעת להגדיר כנציגות של מגזר חרדי ומגזר לאומני-יהודי, צריכות לרצות לוותר על יתרון הרוב האלקטורלי לטובת יצירה של סדר חברתי חדש.
אם נסתכל על שיטת משטר כלשהי למשל: תאוקרטיה, דיקטטורה, דמוקרטיה פורמלית או דמוקרטיה-ליברלית נראה שכל אחת מאלו, כאשר הן פועלות במסגרת של משטר אוניטרי, הן שואפות להכפיף את כלל מערכות השלטון לשיטתן. במילים אחרות, השילוב בין משטר-אוניטרי ותפישה משטרית שואף באופן מובנה להכפיף את המדינה כולה לתצורות המשטר אותה מקדם השלטון המרכזי ובו בזמן לדכא תצורות משטר מתחרות. המשמעות היא ששינוי פרדיגמה משטרית מלמעלה למטה, במשטר אוניטרי הוא כמעט בלתי סביר ולכן נועד לכישלון.
אם כך נראה כי הדרך היותר סבירה לפעול בה היא מלמטה-למעלה, דרך פעולה אזרחית שתוביל למציאות חדשה שתהפוך את השלטון המרכזי להרבה פחות רלוונטי. פעולה שתקטין באופן משמעותי את מוטת השליטה וההשפעה של השלטון המרכזי על החיים האזרחיים של מגזר מסוים. פעולה שתחולל תהליכים של אוטונומיזציה והפחתת התלות בשלטון המרכזי.
השלטון המרכזי מבחינתו יכול להמשיך ולהוביל גישה ריכוזית אך אם נצליח לגרום לריכוזיות הזו להשפיע עלינו פחות, הרבה פחות, נוכל להוביל לאבדן משקל סגולי אותה ריכוזיות עד כדי ערעור יסודותיו של השלטון המרכזי. רק אז, כאשר השלטון המרכזי יהפוך ללא רלוונטי, תפתח הדלת להציע שינוי פרדיגמה משטרית דרך חקיקה.
אנו מבינים כעת שתי נקודות קריטיות בדרך לפתרון: ראשית, שהאינטרס המרכזי לחולל את השינוי הפרדיגמטי בשיטת המשטר הוא של המגזר הדמוקרטי-ליברלי, שכן המגזרים שאוחזים בשלטון המרכזי לא ירצו לוותר עליו כל עוד הוא אכן מרכזי וריכוזי. שנית, שהדרך לעשות זאת היא מלמטה-למעלה דרך יצירה של תהליכים שיובילו לדילול המשקל הסגולי של הריכוזיות המשטרית. הדרך להוביל את ישראל ממשטר אוניטרי לפדרציה מגזרית ראשיתה צריך להיות בכינון אוטונומיה מגזרית ע"י המגזר הדמוקרטי-ליברלי, המשכה צריך להיות באימוץ המודל ע"י המגזרים האחרים וסופה צריך להיות בחוק שינוי שיטת המשטר – פדרציה מגזרית.
אבני הבניין: כעת כשאנו מבינים את דפוס המגזריות, את מלחמת התרבות, את סוג הפתרון המתבקש והאסטרטגיה לביצוע השינוי, ניתן לתאר את אבני הבניין:
- כינון תודעה מגזרית – לפני שבכלל ניתן לכונן שירותים ומוסדות מגזריים אנו צריכים לגרום לציבור רחב לפתח תודעה מגזרית. פירושו של דבר, להכיר בכך שמתקיים תהליך מגזריות, להכיר בכך שקבוצות שונות מעוניינות בשיטות משטר שונות, ולהכיר בכך שהמגזר הדמוקרטי ליברלי הוא קבוצה אחת בלבד בין כמה קבוצות, שמתקיימות במרחב משותף , ושמה שמחבר בין חברי הקבוצה הוא התפישה המשטרית של דמוקרטיה-ליברלית שחברי הקבוצה היו רוצים לראות בישראל.
- מגזר כהגדרה פוזיטיבית – המלה מגזר מתייחסת להגדרה פוזיטיבית של קבוצה, קבוצה של בני אדם בעלי מאפיינים דומים, להבדיל מהגדרה נגטיבית בה קבוצה מגדירה את עצמה דרך שלילה של קבוצות אחרות ומאפיינת את עצמה באמצעות ביטול והדקשת התכונות להן הקבוצה מתנגדת. מגזר ככלל עוסק ב "כן".
מכיוון שהתנאי לחולל שינוי הוא רק באמצעות יצירת מגזר גדול ומקיף אנו מדברים על מגזר המאמץ תודעה עצמית פוזיטיבית. הקבוצה מגדירה את עצמה דרך מימוש ויצירה של דרך משותפת על בסיס מכנה משותף רחב בין חבריה. המכנה המשותף הרחב המחבר בין חברי המגזר הדמוקרטי ליברלי הוא האוריינטציה המשטרית שלהם, לא זהויות כאלו ואחרות, לא תפיסה כלכלית כזו או אחרת, לא אמונה דתית או אנטי-דתית, לא מוצא אתני, לא עדה לא הגדרה לאומית, לא עמדה ביחס לפתרון הסכסוך היהודי-פלשתיני אלא תפישה משטרית המעדיפה דמוקרטיה-ליברלית על פני שיטות אחרות והנכונות לבנות אוטונומיה שתאפשר מימוש של עקרונות נגזרים משיטת המשטר המועדפת. הבנת העקרון הפוזיטיבי של מגזר היא התנאי ליצירת קבוצה גדולה המכילה טווח רחב של דעות.
- התאגדות – תודעה מגזרית היא הבסיס אך כדי לממש אוטונומיה מגזרית שמאגדת בתוכה שירותים, מוסדות, עקרון של אזרחות מגזרית וממשל עצמי נדרשת פעולת התאגדות. ההתאגדות היא הדבק החוזי המחבר את כלל הציבור המגזרי והופך אותו מאוסף של אינדיבידואלים לקולקטיב. ההתאגדות מטיבה כוללת בין היתר הסכמה על מסמך עקרונות משותף – תקנון או חוקה.
נשמע הגיוני אך זה אימוץ של דרך הכרוכה בהתאגדות ויצירת קולקטיב היא אתגר לא פשוט עבוד ציבור שאחד מערכי היסוד אצלו היא אינדיבידואליזם ודחיה של קולקטיביזם.
- כינון שירותים מגזרים – כדי שנוכל לדלל את התלות שלנו בשלטון המרכזי אנו נדרשים לכונן שירותים ומוסדות שיהוו אלטרנטיבה, לפחות חלקית, לשירותים המקבילים המוצעים ע"י השלטון המרכזי. לדוגמה: מערכת חינוך, מערכת תרבות, מוסדות אזרחיים, שירותי רווחה ובריאות, ומבנים לפיתוח כלכלה פנים מגזרים ו/או היברידית.
והנה עוד אתגר, אזרחים שהורגלו לצרוך שירותים חברתיים שהמדינה תמיד סיפקה, נדרשים פתאום לכונן את השירותים האלו בעצמם ללא תמיכת המדינה.
- עקרון של אזרחות – לא מספיק לראות האוטונומיה המגזרית כמכלול של שירותים. באוטונומיה מגזרית הפרט איננו צרכן בלבד אלא שותף. לשם כך נדרשת הגדרה מבנית שמכוננת זיקה בין הפרט לקבוצה. מה שמכונן את הזיקה הזו ומיצר קשר של שייכות הוא העקרון האזרחי – היות חבר באוטונומיה אזרח באוטונומיה. המעמד האזרחי יוצר את החיבור בין הפרט לתהליך קבלת ההחלטות והופך את הפרט לשותף ואחראי על אותם שירותים ומוסדות שמהם הוא גם מקבל שירות.
והנה עוד אתגר, אנשים שהורגלו לחשוב שהם בעלי אזרחות אחת זו של המגינה, נדרשים פתאום לאמץ זיקה ממוסדת נוספת למגזר. הרי לא מדובר רק בעוד מספר, אלא בצורת חשיבה חדשה.
- ממשל ומערכות ממשל - השירותים והמוסדות באוטונומיה אינם אוסף אקראי של ישויות חברתיות. יש ביניהם חוט מקשר וקווי תאום. מה שמחבר את השירותים והמוסדות והופך אותם לישות מגזרית הם גופי הממשל המגזרי. ומי צריך לבנות אתם יש מאין – נכון האזרחים! חתיכת תיק.
החיבור בין הרכיבים הוא מה שיוצר אוטונומיה מגזרית וזו כאשר היא תפותח, תהווה אלטרנטיבה לתלות המוחלטת שיש לנו כיום בשלטון מרכזי. ככל שהאלטרנטיבה טובה יותר ומפותחת יותר כך פוחתת התלות בשלטון המרכזי. אך זה לא מסתכם בכך, אוטונומיה מגזרית היא גוף פוליטי שאינו מחובר לפוליטיקה המפלגתית. נוכחותה בנוף תעצב שיח פוליטי חדש, שיח שבו מילים כמו מגזר ואוטונומיה מגזרית מייצגות סדר חברתי מתהווה ולגיטימי.
סיכום:
התנודה המשטרית אותה אנו חווים התחילה בשינוי מבנה השיח ויבשיל דרך שינוי שיטת השיח - בשנת 2019 הוצאתי סדרת מצגות תחת השם "הרחבת השיח" בהן תואר כיצד פעולה מניפולטיבית על מבנה השיח פרקה את המבנה הדיאלקטי הישן ויצרה שיח פוליטי חדש שהמבנה שלו תומך בפיתוח של משטר בעל אופי דיקטטורי. זהו המבנה שאפשר להפוך את ישראל מדמוקרטיה-ליברלית לדמוקרטיה פורמלית בואך דמוקטטורה.
הסברתי גם שלא מדובר בדיקטטורה נוסח צפון קוריאה אלא בדיקטטורה-רעיונית, כזו שפועלת במישור הדעות ומבטלת כל דעה שמתנגד לשלטון נתניהו. השינוי הזה שפירק את הדיאלקטיקה שמאל-ימין שהיוותה מנגנון שיכוך שאפשר לחבר את שני הקצוות תחת מכנה משותף רחב, הובילה להתפרקות הממלכתיות, התנעה והעצמת תהליך המגזריות, גם בציבורים שלא ראו עצמם כמגזר ובסופו של דבר למצב בו אנו נמצאים כיום, מצב הדורש סדר חברתי חדש המבוסס על רב מגזריות.
כשם שהסדר הישן פורק באמצעות תהליך ששינה את מבנה השיח, כך גם הפתרון עצמו מבוסס על עיצוב מחדש של מבנה השיח, כך שיתמוך בפרדיגמה המשטרית של פדרציה מגזרית.
הדרך לשינוי משטרי עוברת דרך נרמול העקרון המגזרי באמצעות פעולה אזרחית שתיצור מודל ראשוני של שיטת המשטר החדשה - אוטונומיה מגזרית. ככל שהמודל הזה יהיה מוצלח גדלים הסיכויים שגם מגזרים אחרים יאמצו אותו, עם ההתאמות הנדרשות להם.
המודל של אוטונומיה מגזרית או אוטונומיות מגזריות הוא השינוי הפרדיגמטי המיוחל. שינוי שלא יכול לבוא מלמעלה לפני שהוא מבשיל ברמה האזרחית.
אין ערבות לכך שזה יצליח, אין ערבות לכך שמגזרים אחרים יאמצו גם הם את המודל, אך אם יש סיכוי כלשהו לשינוי והיפוך המגמה הדוהרת לעבר מדינת הלכה ודמוקטטורה , זו הדרך ליצר אותו.
למרות האתגרים הלא מבוטלים זו הדרך היחידה שתאפשר למגזר הדמוקרטי-ליברלי לבנות לעצמו מרחב אוטונומי שתואם את מערכת ערכיו. כל עוד מתקיימת בישראל דמוקרטיה גם אם זו דמוקרטיה-פורמלית או דמוקטטורה, וקיימת זכות ההתאגדות, ניתן לבצע את המהלך האזרחי המתואר.
כל פתרון אחר אשר נשאר תקוע במסגרת המשטרית הקיימת הוא לא יותר מפלסטר.