קריית החינוך דרור בלב השרון - לא בית ספר כדאי

הכותב.ת היא תושב.ת לב השרון.

בדקתי שזה מקורי.

"שיעור בסתימת פיות.
בימים אלו סיימה בתנו שש שנות לימוד בקריית החינוך דרור בלב השרון. לצערנו, השנתיים האחרונות, ובעיקר שנה זו, ישמרו בזיכרונה ובזיכרוננו כשנים רעות מאוד בבית הספר, בהן למדנו על בשרנו מה היא אטימות המערכת, חוסר קשב, ראיה צרה, אינטרסנטית, חשוכה ונקמנית.
למי שאינו מכיר את אירועי העבר, אספר בראשי פרקים, כי בעקבות אירועי הנחת התפילין במרחב הציבורי של בית הספר, ומתוך תפיסה שהנחת תפילין היא פרקטיקה דתית פרטית, שאינה אמורה להיות חלק מטקס המדיר חלקים רבים באוכלוסייה, ומייצר שיח אלים באשר לזהות יהודית, ישראלית וליברלית — הציגה ביתנו בפני מנהלת בית הספר (שש שנתי) את הבעייתיות באירועים מסוג זה. שיחה זו הסתיימה ללא כל תוצאות. בדיעבד נראה שמנהלת בית הספר ראתה זאת כ״חוצפה״ שלה בכלל להביע עמדה או דעה.
לאחר אותה שיחה היא זומנה לשיחה נוספת אצל מנהלת התיכון, שהוצגה כהזמנה למפגש, שמטרתו לייצר שיח כן בין תלמידים עם עמדות שונות, אך את אותה פגישה היא חוותה כאירוע קשה ומשפיל, ומיד לאחריה קיבלה יחס שניתן לפרשו כגזלייטינג מצד מנהלת התיכון. מאירוע זה יצאה בתחושת עלבון צורב, ואובדן אמון.
כהורים, לא עמדנו מנגד. פנינו להנהלה בדרכים מכבדות, מתוך רצון להביא לתיקון. לצערנו, לא קיבלנו מענה ענייני או התייחסות שמכירה בעוול.
הסיפור לא הסתיים שם. לפני מספר שבועות השתתפנו בטקס סיום י"ב של ביתנו, הורים גאים לנערה שסיימה את כל שנותיה בדרור בהצטיינות יתרה בלימודים (בהם חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה בציונים מעל 95), כיהנה כחברת מועצת תלמידים במשך שש שנים וכנציגה במועצת התלמידים המחוזית במשך ארבע שנים (נציגה יחידה משכבתה, ואחת משלושה בלבד בכל בית הספר), שם קידמה מהלכים רוחביים והקפידה להשמיע את קולם של התלמידים הנחבאים אל הכלים, ובנוסף סיימה בהצטיינות את המעורבות החברתית. 
לאורך הטקס הכיתתי נשמעו מפי המחנך ורכז השכבה דברי שבח לתלמידים רבים. אך בתנו, לא זכתה לאזכור או הוקרה על הצטיינותה הלימודית או פעילותה החברתית, לא בעל פה ולא בכתב.
הכאב היה חד. אין מדובר בצורך בתעודה או באות כבוד, אלא בתחושת הדרה מכוונת — שצובעת באור עגום את סיומה של תקופה מרובת הישגים והשקעה.
אנו לא יכולים שלא לקשור בין אירועי השנה לאופן בו בחרו בבית הספר להתנהל בסיום השנה, והכחשת המחנך אליו פנינו, לא סיפקה כל הסבר, ומבחינתנו – זוהי חוליה נוספת בשרשרת תגובות מערכתיות שמעדיפות ליישר קו ולהשתיק קול עצמאי, גם אם מתוך אכפתיות וערכים עמוקים.
אנו יוצאים מתקופה זו בתחושת אכזבה עמוקה ודאגה לעתיד החינוך הממלכתי, אך גם בידיעה שבתנו למדה שיעור חשוב: לעולם לא לוותר על הקול הפנימי, לא לפחד להביע עמדה, ולא לאפשר למערכת — תהא חזקה ככל שתהיה — לדכא יושרה, אומץ, וחזון מוסרי."