בשביעי לאוקטובר 2023 בשעות הבוקר המוקדמות, פתח ארגון חמאס במתקפת פתע על בסיסי ויישובי הדרום. מחבלי החמאס ואיתם אזרחים עזתיים, פלשו ליישובים, טבחו בתושבים ובכלבים, שרפו, אנסו וחטפו תושבים מבתיהם. בישראל הוכרז מצב מלחמה והחלה מלחמת חרבות-ברזל הנמשכת גם כיום במספר חזיתות. מתקפת הפתע שינתה את רצף העלילה הישראלי באופן שעדין איננו מצליחים לתפוס וכנראה נדע להסביר רק בעוד מספר שנים. השעון המשיך לתקתק אך במובנים רבים הזמן עצר מלכת. נושאים בוערים הפכו פתאום משניים ורבדים חדשים של מציאות תפסו ומלאו את מקומם. נרצחים, חטופים, מפונים, לוחמים, שכול ומעל כולם תחושה של שותפות גורל שהחזירה לקדמת הבמה את המלה "ביחד". חצי שנה עברה מאז ואני מרגיש, מקווה שאינני טועה, שהגיע הזמן לחזור לפעילות, לא רק מאיפה שהפסקנו אלא גם מאיפה שהמלחמה שמה אותנו. לחזור לפעילות תוך התכתבות עם הפרקים החדשים שהתווספו לסיפור חיינו. רכבת האוטונומיה הדמוקרטית ליברלית יצאה מהתחנה. דרכה לתחנת הקצה של פדרציה-מגזרית או איזשהו סדר חברתי ומשטרי חדש עוד ארוכה. אני מזמין אתכם לעלות לרכבת, לקחת חלק בבניין התחנות שבדרך והנחת קווי המסילה. במבט לאחור אולי נדמה שהרבינו להדגיש את רכיב ההיפרדות אך בפועל אנו יוצרים את ה "ביחד" החדש. פועלנו בתנועת כנען הוא החולייה הבאה בשרשרת שותפות הגורל שהופכת אותנו לעם, אותה חוליה כל כך חסרה שתדע לחבר בין השבטים השונים של העם היהודי, בינם לבין עצמם אך גם בינם ובין שאר יושבי הארץ. פעמים רבות שואלים אותי למה דווקא השם "כנען"? אז הנה אני ילד בקיבוץ, עומד בראש הגבעה עליה נבנה הקיבוץ, מתבונן מזרחה אל הרי שומרון. שם למטה בגיא ישנו שדה חיטה. הנה אני עומד בשדה החיטה ומביט על השיבולים. החיבור הזה לנוף הילדות, החיבור למקום דרך המרחב, השיבולים הירוקות, המחזוריות שבטבע, נוף מולדת ללא תבנית, נקודת מבט שעדין איננה עמוסה בשלל זהויות, זהו כנען. המקום הזה.