בחירות - האם יש תקווה - דעה #1 - אין

גם אתם מחכים לבחירות בתקווה?
מחבר: כריס ארמיטאג'

חקרתי כל ניסיון בהיסטוריה לעצור את הפשיזם. שיעור ההצלחה: 0%. ברגע שהם מנצחים בבחירות – כבר מאוחר מדי.
ב־1933, השמרנים בגרמניה חשבו שיוכלו לשלוט בהיטלר. שנתיים לאחר מכן, הם כבר הוצאו להורג בבתיהם. ביליתי שבועות בחיפוש אחר דוגמאות נגדיות, אחר תקווה, אחר מקרה אחד בהיסטוריה שבו הצליחו לעצור פשיסטים אחרי שהתחילו לנצח בבחירות.
הנה מה שמצאתי: ברגע שהפשיסטים עולים לשלטון באופן דמוקרטי, אי אפשר לסלק אותם  באופן דמוקרטי. זה לא קרה אף פעם.
אני יודע שזה נשמע בלתי אפשרי. המשכתי לחפור, משוכנע שבטוח יש מישהו, איפשהו, שהצליח לעצור אותם. אבל מה שקרה בפועל גרוע בהרבה ממה שחשבנו.
נתחיל מגרמניה, כי נראה שכולם יודעים בדיוק מה קרה שם. פרנץ פון פאפֶּן, הפוליטיקאי השמרן ששכנע את הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר, אמר בינואר 1933: "שכרנו אותו". הוא חשב שהוא מבריק. בתוך 18 חודשים, הנאצים כבר ירו למוות בבני בריתו של פון פאפֶּן בבתיהם בליל הסכינים הארוכות. פון פאפֶּן עצמו בקושי הצליח להימלט לאוסטריה. עד 1934, כל שמרן שחשב שיוכל "לשלוט" בהיטלר או "למתן אותו" – היה או מת, גולה, או מתחנן על חייו.
באיטליה זה היה טיפשי עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. באוקטובר 1922 הכריז מוסוליני שהוא צועד על רומא עם 30 אלף חולצות שחורות. בפועל, הם היו לא מאורגנים, ובקושי מחומשים. הצבא האיטלקי יכול היה לרסק אותם בשלוש שעות. למלך כבר היו פקודות חתומות לשעת חירום. הצבא חיכה רק לפקודה. במקום זה, הוא הזמין את מוסוליני להרכיב ממשלה. פשוט מסר לו את השלטון. 23 שנה אחר כך, פרטיזנים תלו את גופתו של מוסוליני הפוכה בתחנת דלק, וההמון הכה בה במקלות. המלך מת בגלות. מאות אלפי איטלקים מתו בגלל רגע הפחדנות הזה.
בספרד אולי היה המקרה הגרוע ביותר, כי כולם ראו את זה בא. שלוש שנים של אלימות פשיסטית הולכת ומסלימה, כולל ניסיונות התנקשות. ואז ב־1936, פרנקו והגנרלים שלו פתחו בהפיכה צבאית גלויה. הרפובליקה הספרדית התחננה לעזרה. צרפת אמרה "לא הבעיה שלנו". בריטניה אמרה "שני הצדדים רעים". אמריקה הכריזה על נייטרליות. התוצאה? פרנקו שלט 39 שנה. הוא מת בשלווה במיטתו ב־1975. בספרד עדיין מוצאים קברי אחים. עדיין. בשנת 2025.
רוצים משהו קרוב יותר? תסתכלו על הונגריה. אורבן נבחר באופן דמוקרטי ב־2010. ב־2011 כבר שכתב את החוקה. ב־2012 שלט בתקשורת. ב־2013 ריסק את מערכת המשפט. אנחנו ב־2025 והוא עדיין בשלטון. האיחוד האירופי "מודאג מאוד" כבר ארבע־עשרה שנה. הם כתבו מכתבים חריפים. קיימו ישיבות. הונגריה היא היום מדינה של מפלגה אחת בלב אירופה, וכולם פשוט… מקבלים את זה.
אבל בטח, מישהו, איפשהו, הצליח לעצור אותם?
פינלנד 1932 היא ההצלחה היחידה שאני מוצא. תנועת לאפואה הפשיסטית ניסתה הפיכה צבאית עוד לפני שתפסה שלטון. הצבא נשאר נאמן לדמוקרטיה, ריסק את המרד, והוציא את התנועה מחוץ לחוק. זהו. זו כל ההצלחה. פעם אחת מתוך כחמישים ניסיונות, הצליחו לעצור פשיסטים – כי הם היו טיפשים מספיק לנסות אלימות לפני שניצחו בבחירות.
בצרפת 1934 זה נראה כמו ניצחון לרגע. ליגות פשיסטיות ניסו להסתער על הפרלמנט ב־6 בפברואר. שישה ימים אחר כך, 12 מיליון עובדים יצאו לשביתה כללית. 12 מיליון. כל המדינה נעצרה. לא רכבות, לא מפעלים, לא חנויות. הפשיסטים התקפלו. ניצחון גדול, נכון? חוץ מזה שאותם פשיסטים בדיוק שיתפו פעולה בהתלהבות עם הנאצים שש שנים אחר כך. הם פשוט חיכו.
המשטר הפשיסטי בפורטוגל נפל לבסוף ב־1974. אחרי 48 שנה. איך? קציני צבא ביצעו הפיכה. ההתנגדות הדמוקרטית נמחצה במשך חמישה עשורים. לחץ בינלאומי לא שינה דבר. הדיקטטור סלזאר מת ב־1970, והיורש שלו פשוט המשיך עד שהצבא התעייף. זו "הצלחה": להמתין חצי מאה ולקוות שלצבא יימאס.
התבנית קבועה עד כדי צחוק מריר. בכל פעם זה הולך ככה: השמרנים נבהלים מסוציאליזם או פרוגרסיביות או מה שלא יהיה. הם מתאחדים עם הפשיסטים כ"רע במיעוטו". הפשיסטים עולים לשלטון, ומיד מטהרים את השמרנים שסייעו להם. ואז 30–50 שנות דיקטטורה. זה קרה בגרמניה, איטליה, ספרד, צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, יוון, פורטוגל, קרואטיה, רומניה והונגריה.
רוצים לדעת כמה פעמים השמרנים הצליחו "לשלוט" בפשיסטים שחברו אליהם? אפס.
רוצים לדעת כמה פעמים הפשיסטים טיהרו את השמרנים אחרי שעלו לשלטון? כולן. כל פעם.
והנה החלק ששובר את הלב: האלימות עובדת. בשבילם. הפשיסטים משתמשים באלימות תוך הצגת עצמם כקורבנות. הם יוצרים כאוס ש"מחייב" פתרון סמכותני. ואז הם מטהרים כל מי שמתנגד. בינתיים, הדמוקרטים מתעקשים לשמור על חוקים שהפשיסטים מתעלמים מהם לחלוטין. הם מגישים תביעות. כותבים מאמרי מערכת. מצביעים על החלטות. והפשיסטים פשוט צוחקים וממשיכים לרכז כוח.
הסטטיסטיקה אכזרית: הפיכות פשיסטיות שנמנעו אחרי ניצחון בבחירות דמוקרטיות – אפס. משך שלטון ממוצע של משטר פשיסטי שהתקבע – 31 שנה. משטרים פשיסטיים שירדו מהבמה באמצעות בחירות – אפס. רובם סולקו רק במלחמות או בהפיכות צבאיות, ועשרות מיליונים מתו בדרך.
אסור לי לערוך את ההשוואות המתבקשות להיום, אבל אתם כבר עושים אותן בראש. "נוכל לשלוט בו" נאמר ממש עכשיו, ב־2025, על ידי אנשים שמעולם לא פתחו ספר היסטוריה.
על סמך הרשומות ההיסטוריות, יש רק שלוש דרכים להיפטר מפשיסטים:
1. לעצור אותם לפני שהם תופסים כוח.
2. מלחמה.
3. לחכות שימותו מזקנה.
אבל הנה הבעיה: כבר פספסנו את ההזדמנות. החלון לא עומד להיסגר – הוא נסגר מזמן.
בית המשפט העליון הכריז שטראמפ מעל החוק. הוא מאיים לעצור יריבים פוליטיים. כבר שלח את ה־FBI  נגד נבחרי ציבור שלא ביצעו פשעים. הקונגרס שלו. רוב ממשלות המדינות שלו. האוליגרכים המיליארדרים מתואמים איתו בגלוי. החלון נטרק.
אז די להעמיד פנים שאנחנו עדיין בשלב ה"מניעה". צריך לדבר על מה עושים כשהפשיסטים כבר שולטים במוסדות, אבל עוד לא ביססו שלטון מוחלט. כי היסטורית – אף אחד לא היה כאן קודם. לא כך.
מעולם לא השתלט פשיזם על דמוקרטיה עשירה בעלת נשק גרעיני. בשנות ה־30 הוא עשה זאת במדינות שבורות. רפובליקת ויימאר הוכתה במלחמת העולם הראשונה ובאינפלציה משתוללת. איטליה הייתה בקושי מתועשת. ספרד ברובה חקלאית. לאף אחת מהן לא היה מטבע רזרבה עולמי. לא היו להן אלפי טילים גרעיניים. לא טכנולוגיית מעקב שהייתה גורמת לשטאזי לקנא.
לאמריקה יש את כל זה. ועוד בידוד גיאוגרפי שמונע התערבות חיצונית. ועוד אוכלוסייה ש־30%–40% ממנה באמת רוצים שלטון סמכותני, כל עוד הוא פוגע ב"אנשים הנכונים". ספרי ההיסטוריה לא רלוונטיים כאן. אנחנו בשטח לא ממופה.
אבל זה גם אומר שהחוקים הישנים אולי לא תקפים עוד.
אפשרות 1: קואליציית המדינות הכחולות
הכלכלה של קליפורניה גדולה מזו של בריטניה. ניו יורק שולטת במימון העולמי. המדינות הכחולות יחד מהוות מעל 60% מהתמ"ג האמריקאי. הן יכולות, תאורטית, להפוך את הממשל הפדרלי לבלתי רלוונטי.
דמיינו מה יקרה אם קליפורניה, אורגון, וושינגטון, ניו יורק, מסצ'וסטס ואחרות יתחילו לתאם את פעולותיהן. להתעלם מצווי פדרליים. ליצור בריתות בין־מדינתיות בנושאים כמו אקלים וזכויות אזרח. הן כבר התחילו בכך עם הסכמי אקלים כשארה"ב פרשה מהסכם פריז. אבל הכוונה היא ללכת רחוק בהרבה.
אפשרות 2: ציות סלקטיבי ודמוקרטיה אירית
באירלנד תחת השלטון הבריטי קראו לזה "הדמוקרטיה האירית" – התנגדות שקטה ועיקשת של מיליונים שפשוט התעלמו מחוקים שנראו להם לא לגיטימיים. לא להפגין. לא להתפרע. פשוט לא לציית.
מדינות אדומות זקוקות לכסף ממדינות כחולות. המסים של המדינות הכחולות מממנים את הממשלות האדומות. מה אם מיליונים במדינות כחולות פשוט יפסיקו לשלם מסים פדרליים בו־זמנית?
אפשרות 3: פרישה מהאיחוד
כבר היום יש שתי תפיסות בלתי מתיישבות של מהי אמריקה. אחת רוצה דמוקרטיה רב־אתנית עם רשת ביטחון חברתי. השנייה רוצה מדינה אתנית לבנה־נוצרית עם כוח תאגידי בלתי מוגבל. הן לא יכולות להתקיים יחד לנצח.
אפשרות 4: התערבות בינלאומית
זה מעולם לא קרה במדינה שמחזיקה נשק גרעיני – אבל תמיד יש פעם ראשונה. מדינות כחולות יכולות לבקש פיקוח בחירות מהאו"ם, לחתום על הסכמים ישירות עם האיחוד האירופי, להזמין משקיפים בינלאומיים. אי אפשר לפלוש לארה"ב, אבל אפשר לבודד אותה. סנקציות עובדות. השפלה בינלאומית עובדת.
האמת הלא נוחה
הנורמלי נגמר. הפשיסטים כבר ניצחו בסיבוב הראשון. הם שולטים במוסדות. יש להם שופטים. יש להם תעשיית תקשורת. יש להם צבא של מאמינים.
אבל אין להם את הכסף. אין להם את הערים. אין להם את כוח העבודה המשכיל. אין להם את הצעירים. והכי חשוב – אין להם לגיטימציה בעיני הרוב.
ההיסטוריה מעידה שברגע שהם מחזיקים בעמדות כוח, הם נשארים 30–50 שנה. אבל ההיסטוריה לא מכירה מקרה שבו פשיסטים משתלטים על מדינה שבה האופוזיציה מחזיקה בחלק מכריע של הכלכלה, הטכנולוגיה והתרבות. אנחנו בשטח לא נודע, ולכן נדרשות תגובות חסרות תקדים.
השאלה אינה האם האפשרויות קיצוניות. הן כן. השאלה היא אם נכיר בכך שהנורמלי כבר איננו. חלון המניעה נסגר. אבל ייתכן שנפתח חלון אחר – למשהו חסר תקדים.
השמרנים הגרמנים שאמרו "נוכל לשלוט בו" – כולם מתו או ברחו תוך שנתיים. אנחנו רק חודשים ספורים לתוך הגרסה שלנו לסיפור הזה. השאלה היא: האם נהיה הדור הראשון שימצא דרך חדשה החוצה, או שנוסיף להיות עוד אזהרה היסטורית שידברו עליה בעתיד?
לפחות סוף סוף אנחנו שואלים את השאלות הנכונות.