אני משתפת כאן מחשבה שהיא קשה, אבל זה מה שאני מאמינה בו כרגע.
 

אני חושבת שחלקנו לא מפנימים/ות את מציאות החיים תחת משטר פאשיסטי. נכון שנשארו עוד כמה שומרי סף צולעים, אבל השלטון הוא פאשיסטי וכהניסטי. הארגונים שאחראים על שמירת הסדר והם היחידים עם הזכות להפעיל אלימות - כבר משרתים את הפאשיזם במוצהר וברצון (משטרה),  ברצון ללא הצהרה (שבכ) או בכורח (צהל).
משרד החינוך הפך באופן רשמי צינור להעברת כספים מגזרית ולחינוך מחדש לאומני ומשיחי.
כך נראה שלטון פאשיסטי.
זו התהום שבציפורניים ניסינו לא להידרדר אליה מאז הפגנות בלפור.
אנחנו כבר שם. עם סמלים פאשיסטים של אריות על מסמכים רשמיים, עם השעיה רשמית של מורה שהעזה למחות נגד זה, עם רדיפה ואלימות פיזית כלפי מתנגדי משטר ועם תמיכה שלטונית מלאה לאפרטהייד וטרנספר בשטחים.
המצב הזה לא ישתנה בגלל עצומה או הפגנה, אך עצומה או הפגנה חשובות כדי לחזק את שומרי הסף שנותרו ובזכותם יש עוד שביב של תקוה שאולי יתקיימו כאן בחירות שלאחריהן יהיה שלטון שהוא לא לגמרי פאשיסטי. ואיתו אפשר יהיה להתחיל לשקם חלק מהמנגנונים עד להחלפת שלטון שאולי גם יהיה לא-פאשיסטי. וכן הלאה.
בהינתן המצב, הציפיה שעל השאלה "מה עושים עם האלימות המטורפת בשטחים"? או "מה עושים עם הפאשיזציה של המשטרה והאכיפה הבררנית שלה?" - תהיה תשובה אופרטיבית שאכן תצליח לשנות את המצב, הציפיה הזו היא מנותקת מהמציאות.
אין לנו כאזרחים יכולת להפסיק את האלימות בשטחים. אין לנו כאזרחים יכולת להיות כח שיעצור את הכח הנגדי העצום שנבנה מהתגייסות של כל מנגנוני המדינה, תקציבית וחוקית, ותמיכה גזענית של חלק גדול מהציבור. אין לנו.
הציפיה שנפצח איזה "גיים צ'יינג'ר", היא לא ריאלית.
תחת משטר פאשיסטי מתנגדי משטר יכולים לפעול בצורה הצהרתית החוצה (להדהד את המציאות ברשתות, להפגין, לכתוב), או לנסות לעשות חסד נקודתי שיהיה טיפה בתוך ים העוול, אך למישהו ספציפי יהיה עולם ומלואו (לתרום כסף למשפחה בעזה, לנסוע לנוכחות מגינה, לתבוע שוטר או חייל כזה או אחר). אולי יש עוד פעולות, אך הן לא יחרגו בהרבה מאפקט תקשורתי או נקודתי. גם בבתי הספר, השפעה כרגע תהיה נקודתית בלבד.
עצוב נורא להכיר במצב, אבל הכרחי.
למה?
כי אם לא נכיר בו אז נמשיך להלקות את עצמנו ואת האחרים על כך שהם "רק מפרסמים פוסטים" ולא "עושים משהו באמת". ונלקה את עצמנו על כך שאנחנו לא פועלים נגד כל העוולות של הממשלה בכל הזירות, אלא מתמקדים בזירה אחת. אף פעם לא נהיה מספיק טובים בסטנדרטים של אלו שעדיין טועים לחשוב שאנחנו בדמוקרטיה הכפופה לכללי משטר תקין.
אז מה בכל זאת? לזחול מתחת לשמיכה ולחכות שזיני יבוא לזרוק אותנו למחנה חינוך מחדש?
אין מצב.
חשוב להיאבק כדי לזחול כל יום החוצה מהשמיכה, ולהתעקש להמשיך להיות מתנגדי משטר. ולהבין שכל פעולה שמתריסה נגד השלטון - היא חשובה ומשמעותית. גם אם זה "רק לשלוח משהו בווטסאפ בקבוצה". גם אם זה להצטרף להפגנה. אנחנו מי ששומרים על הגחלת הדמוקרטית שלא תיכבה לגמרי. יש לזה ערך עצום.
אנחנו אלה שנצמיד פנים ופרטים לקורבנות של "העשבים השוטים" שהשתלטו על ערוגת איו"ש. אנחנו אלה שנתעקש עם הילדים שלנו שלא "יזרבבו את עזה".
ואנחנו אלו שנתעקש להכניס אל מערכת החינוך תכנים מחתרתיים של שלום, וכבוד הדדי, וסולידריות, ושוויון לכל דת, גזע ומין. אנחנו נטפטף את זה בכל קבוצת ווטסאפ ובכל שיחה עם צוותי ההוראה ומול הילדים. הטיפות ההומניסטיות האלו ילחלחו את הסדקים שעדיין קיימים בחומות הפאשיזם, וימנעו ממנה להתייבש ולהתקשות לגמרי. כל פעולה חשובה.
עד שהזעם הציבורי יתלקח שוב, עד שיהיו בחירות, עד שיתרחש אירוע בלתי צפוי שישנה את המציאות. אירוע כזה תמיד מגיע. צריך לא להישבר עד שיגיע.
ולדאוג שיהיו לנו מספיק כוחות.
כל טיפה חשובה. 
תפסיקו להלקות את עצמכם ואחרים על זה שהם "לא עושים כלום". תפסיקו להיות מתוסכלים מזה שאתם שולחים הודעה על אלימות מחרידה בקבוצת הורים, ומקבלים פיהוק או השתקה.
אנחנו בשלטון פאשיסטי. ככה מגיבים בשלטון פאשיסטי. אבל אל תפסיקו לשלוח. יש לזה ערך.