חופש המצפון וחופש מכפייה דתית

נייר עמדה למפלגת הדמוקרטים

ישראל נוסדה כמדינה יהודית ודמוקרטית כאחת. דמוקרטיה אינה נמדדת ביכולתו של הרוב לכפות את ערכיו על אחרים, אלא ביכולתה להגן על חירותו, כבודו ואוטונומיית הבחירה של כל אדם.
במשך שנים רבות התקבע בשיח הציבורי בישראל ניסיון ליצור סימטריה כוזבת בין מי שמבקשים חופש מכפייה דתית לבין מי שמבקשים להרחיב את השפעת הדת על המרחב הציבורי.
שתי העמדות הללו אינן שקולות – לא מוסרית ולא פוליטית.
על מפלגת הדמוקרטים לדחות את ההשוואה הכוזבת הזו ולהציג חזון ליברלי ברור, המבוסס על חירות הפרט, שוויון בפני החוק והפרדה בין דת למדינה.
הסימטריה הכוזבת
תומכי הכפייה הדתית מציגים לעיתים את הציבור החילוני כמי שמייצג רק את הצד השני של אותו ויכוח אידאולוגי.
זהו תיאור מטעה.
קהילת הלהט"ב, התומכים בנישואים אזרחיים, המצדדים בתחבורה ציבורית בשבת ותומכי החופש מדת אינם דורשים מהציבור הדתי לוותר על אמונתו או על אורח חייו.
הם מבקשים עיקרון אחד בלבד:
"חיה ותן לחיות."
הציבור הדתי חופשי לחלוטין:

* לשמור שבת.
* ללבוש לבוש דתי.
* להתפלל.
* להקים בתי כנסת.
* לחנך את ילדיו על פי אמונתו.
* לקיים קהילות דתיות מרצונו.

אף אחת מהחירויות הללו אינה מאוימת במדינה חילונית וליברלית.

המרחב הציבורי שייך לכולם
המרחב הציבורי בישראל שייך לכל אזרחיה במידה שווה.
אין להפעיל לחץ על אזרחים להשתתף בטקסים דתיים.
מוסדות המדינה אינם צריכים להעניק עדיפות לזרם דתי אחד על פני חירותם של האזרחים.
פעילות דתית יכולה להתקיים במרחב הציבורי, אך אסור שתהיה כפייתית, ממומנת על ידי המדינה או כזו שאי אפשר להימנע ממנה.
לכל אזרח הזכות לסרב להשתתף בפעילות דתית מבלי שיסבול מלחץ, מהטפה או משיפוט מוסרי.

מדוע מצעד הגאווה שונה
מתנגדים רבים משווים בין מצעדי הגאווה לבין פעילות של החזרה בתשובה או דוכני תפילין.
השוואה זו מחמיצה את ההבדל המהותי.
מצעדי הגאווה נולדו מתוך עשרות שנים של אפליה, הדרה, אלימות ושלילת זכויות בסיסיות כלפי קהילת הלהט"ב.
מצעד הגאווה אינו מבקש מאיש לשנות את אמונתו.
הוא מבקש מהחברה דבר אחד בלבד:
לכבד את זכותנו השווה להתקיים.
לעומת זאת, פעילות של קירוב לדת מבקשת במפורש לשנות את התנהגותו של האדם בהתאם לתפיסה דתית מסוימת.
האחת מבקשת אי־התערבות.
השנייה מבקשת שכנוע ולעיתים גם השפעה פוליטית.
אלו אינן מטרות זהות.
חופש הדת מחייב גם חופש מדת

חברה דמוקרטית מגינה על שני עקרונות:

* חופש לקיים אורח חיים דתי.
* חופש שלא לקיים אורח חיים דתי.

שתי החירויות אינן ניתנות להפרדה.
כאשר הדת שולטת בנישואים, בגירושים, בקבורה, בגיור, בתחבורה הציבורית, במסחר, בחינוך או בתרבות — חופש הדת הופך למעשה לחופש רק עבור מי שמקבלים פרשנות דתית אחת.
לפיכך על מפלגת הדמוקרטים לקדם:

* נישואים וגירושים אזרחיים.
* הכרה שוויונית בכל סוגי המשפחות.
* תחבורה ציבורית בשבת בהתאם להחלטת הקהילות המקומיות.
* תקצוב שוויוני של כל זרמי החינוך בכפוף לערכי ליבה אזרחיים.
* ביטול המונופולים הדתיים.
* הגנה מלאה על זכויות קהילת הלהט"ב.
* שוויון מלא ללא הבדל דת, מוצא, מגדר או נטייה מינית.
* עיגון חוקתי של חופש המצפון.

תפקיד המדינה
מדינת ישראל אינה צריכה לכפות דת — אך גם אינה צריכה להילחם בה.
תפקידה הוא להיות ניטרלית.
על המדינה להגן על חופש הדת, אך גם למנוע מכל קבוצה דתית להשתמש בכוחה הפוליטי כדי לכפות את אמונותיה על כלל האזרחים.
עיקרון זה מגן על כולם:

* יהודים דתיים.
* יהודים מסורתיים.
* יהודים חילונים.
* ערבים.
* נוצרים.
* מוסלמים.
* דרוזים.
* אתאיסטים.
* אגנוסטים.

ניטרליות איננה אנטי־דתית.
היא הערובה החזקה ביותר לחופש הדת.
חזון ציוני־דמוקרטי
מפלגת הדמוקרטים מאמינה שישראל יכולה להישאר מדינה יהודית גאה — ובה בעת להיות מדינה ליברלית מלאה.
הזהות היהודית פורחת באמצעות תרבות, היסטוריה, שפה, קהילה וערכים משותפים — לא באמצעות כפייה.
יהדות הבטוחה בעצמה אינה זקוקה לפריבילגיות בחוק.
דמוקרטיה הבטוחה בעצמה אינה חוששת מגיוון.
עתידה של ישראל תלוי בהחלפת הכפייה בהסכמה, את הפריבילגיה בשוויון ואת הפילוג באזרחות משותפת.

סיכום
השאלה המרכזית העומדת בפני ישראל אינה האם אזרחים רשאים לקיים אורח חיים דתי.
הם כבר רשאים.
השאלה האמיתית היא האם קבוצה אחת רשאית להשתמש בכוחה של המדינה כדי לכפות את אמונותיה על כלל הציבור.
תשובת מפלגת הדמוקרטים ברורה:
לא.
אנו מאמינים בישראל יהודית ודמוקרטית שבה כל אזרח ואזרחית נהנים מזכויות שוות, מכבוד שווה ומחופש מצפון מלא.
מפני שדמוקרטיה איננה שלטון של דרך חיים אחת.
דמוקרטיה היא חירותו של כל אדם לבחור את דרכו.