חידוד לדברים: המלה פרוקסי עלולה לבלבל. אני עושה בה שימוש כי היא עוטפת כמה מילים בעברית. הכוונה היא לאנשים מבפנים, חכ"ים או שרים שפועלים כ: נציגים, שליחים, שגרירים, שלוחות, מתווכים, של ארגון חיצוני שקובע מדיניות.
מה שאני טוען שאם עד לאחרונה הינו רגילים לחשוב על החכי"ם ככאלו שמחליטים בשבילנו, המגמה הזו הולכת להתהפך (כך אני משער) וככל שיעבוד הזמן הכנסת תהפוך לכלי בידי ארגונים חיצונים שמקדמים אג'נדות כאלו ואחרות. הרבה מעבר למה שקורה עם הלוביסטים של חברות מסחריות.
הכנסת כמרכז שמיצג את בחירת העם תהפוך לכלי שמיצג רעיונות של ארגונים חיצונים שמשתמשים בחכי"ם כשליחים מבפנים.
התהליך הזה, שלדעתי ילך ויתגבר, מסמן את התפרקות הסדר הישן של שלטון מרכזי. השלטון המרכזי מתפרק מבפנים כי השיח שעליו הוא נשען בעבר, השיח "הממלכתי" כבר לא יכול לאחד את המגזרים השונים, מערכות הערכים השונות, וליצר שלם שגדול מסכום חלקיו.
התהליך הזה של ההתפרקות המשטר מבפנים יכול ליצר מספר תוצאות:
1. ממשלת בובות. חכי"ם ושרים שהם בעצם מריונטות של ארגונים חיצונים.
2. כאוס בלגן, ריבוי אינטרסים ללא אפשרות ליצר ביניהם קוארדינציה.
3. שינוי בשיטת המשטר ומעבר ממשטר ריכוזי למשטר מבוזר.
התפקיד שלנו ביחס למגמה הזו הוא לזרוע ולעצב שיח שיוביל לשינוי שיטת המשטר ויקדם עקרונות של משטר פדרלי, כזה שיש בו סממנים של פדרציה מגזרית.
האופן שבו נעשה את זה הוא השתלה מלאכותית של הביטוים "פדרציה מגזרית" ואוטונומיה בשיח הפוליטי כך שיפעלו כמסמני ציר. מסמנים שהם בית חרושת למשמעויות חדשות.
המשמעות והנרטיב סביב המסמנים הן מה שיעלה בדיונים שבקבומות בחודשים הקרובים. עקרונות, הגדרות, שיטות, אמצעים ופרוייקטים לכינון אוטונומיה ולכינון פדרציה מגזרית.
כלומר, אנו לא משאירים את המסמנים לבד בשדה השיח, אהו גם עוטפים אותם במשמעויות חדשות שאותן אנו מביאים לציבור. דרך בסברה, דרך פרסומים, דרך רשתות, דרך דיבור וכו'.
התהליך של השתלת המסמנים המרכזים זה לא משהו שאנו עושים את זה באופן ישיר. אנחנו קודם כל מיצרים שלב בינים.
בשלב הבינים אנו שותלים בשיח הפוליטי את המסמן משטר ישן כל אימת שאנו מדברים או כותבים על המשטר הקיים.
מכאן יהיה מתבקש להסביר גם מהו אם כך המשטר החדש? עוד מסמן שנשתול בשיח.
מכאן תסלל הדרך להשתלה של פדרציה מגזרית ו אוטונומיה.
לסיום הערה קטנה. אל תפחדו לבצע עבודה על מבנה השיח. הצד הדיקטטורי עושה את זה באופן קבוע. כך הוא יצר את המבנה הדיקטטורי וכך הוא שולט בנרטיב גם היום!.
נרטיב: המשמעות שנוצרת סביב המסמנים המרכזים שבמבנה.
בזמן שמגזרים אחרים (בעיקר המגזר הלאומני-יהודי) מעצבים את השיח, המגזר הדמוקרטי-ליברלי עסוק בלהיות צודק ולהסביר למה הוא צודק. העיסוק הבלתי פוסק הזה בשדה המשמעות, הרציונליזציה האין סופית, הם הכחשה של המבנה. סירוב לקבל את זה שכל מחשבה, וכל נרטיב, לכודים בתוך מבנה, והדרך ליצר נרטיב חדש, שמסוגל לחמוק מכח המשיכה של מבנה קיים, אינה בהעמקה ועיבוי של עולם המשמעויות של המבנה הקיים, כי אם בפעולות שניתן לבצע על מבנה השיח. בין אם מדובר על מבנה קיים ובין אם מדובר על מבנה ישן.
למחאה יש תפקיד קריטי בגיבוש המגזר הדמוקרטי-ליברלי, אבל אם תשימו לב, ככל שהזמן עובר היא הופכת ליותר ויותר אורוע של שכנוע עצמי, עד שבשלב מסויים הוא מתחילה להמציא טקסיות משלה.
זה אולי מרתק אבל הדיקטטור מחכך ידיו בהנאה כי הוא מבין שכל האירוע הזה של המחאה הופך אט אט לבועה במסגרת המבנה הדיקטטורי שהוא יצר.
אנחנו כאן כדי להרוס לו את התוכניות, לא דרך התנגדות אלא דרך התאגדות ויצירה של שיח חדש. שיח שיארגן מחדש את המגזרים במרחב, כך שבמקום לריב על המרכז, הם יוכלו לבנות מרכז עבור עצמם. אנו נבנה את מרכז דמוקרטי או כפי שאנו מכנים זאת אוטונומיה דמוקרטית-ליברלית.
כאהי מדבר על מארכת הפעלה שצריכה להיות יציבה אני מתכוון בדיוק לכך. למצב שבו כל מגזר יתמקם באוטונומיה משל עצמו.
